השופטת ד' ביניש:
הפרשה הטרגית, בה קופדו חייו של תינוק בן 4 וחצי חודשים בידי אמו - המערערת - הגיעה פעם נוספת לבית משפט זה, ועתה לענין מידת העונש. גלגוליו של התיק היו רבים ומורכבים.
1. המערערת הורשעה בבית המשפט המחוזי בחיפה ברצח בנה הפעוט, ונגזר עליה עונש מופחת של 12 שנות מאסר בפועל, על פי הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן-החוק). במסגרת הערעור על ההרשעה, בע"פ 5031/01, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית נוספת של פרופ' קליין, שבדק את המערערת סמוך לאחר המעשה, ולצורך חקירה נוספת, ככל שיידרש, של המומחים הפסיכיאטרים. לאחר שמיעת המומחים, חזר בית המשפט בדעת רוב על ההרשעה ברצח, והותיר את העונש על כנו. פסק הדין המרשיע ברצח חזר, איפוא, לבית משפט זה ונדון בערעור. הערעור נתקבל בחלקו, וההרשעה ברצח הומרה בהרשעה בהריגה. בשלב זה, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שיגזור את עונשה של המערערת מחדש, לנוכח השינוי בהרשעה. בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיא מ' לינדנשטראוס, והשופטים ס' ג'ובראן ומ' נאמן), הטיל על המערערת 10 שנות מאסר לריצוי בפועל, ועל גזר דין זה הוגש הערעור שלפנינו.
באת-כוח המערערת, שייצגה אותה מטעם הסנגוריה הציבורית, טענה בפנינו כי נסיבותיה המיוחדות של פרשה זו - אם שהמיתה את בנה בעת שסבלה מהפרעה נפשית חמורה שהשפיעה על מעשיה - מחייבות התחשבות מיוחדת בגזירת העונש. בטיעוניה בבית המשפט קמא, הפנתה הסנגורית לפסיקה רבה, מקומית וזרה, וכן לחומר משפטי רחב היקף, הדן בתופעה של המתת ילדים בידי הוריהם, ובמיוחד בידי אמותיהם. באת-כוח המערערת ביקשה לשכנענו כי ברוב המקרים מסוג זה נגזרו על נשים שהורשעו בהריגת ילדיהם עונשים קלים יחסית, וכי עניינה של המערערת מצדיק הקלה בעונשה. עוד טענה באת כוח המערערת כי הפער בין העונש שנגזר על המערערת בשל הרשעתה ברצח לעונש שנגזר עליה לאחר המרת הרשעתה להריגה אינו משקף את הפער שבין העבירות. לגישתה, המרת העבירה מרצח להריגה חייבה הקלה משמעותית יותר בעונשה של המערערת. בטרם נדון בערעור לגופו, נעמוד בקצרה על הרקע העובדתי העומד בבסיס הפרשה הקשה שלפנינו.
2. סיפור חייה של המערערת עצוב הוא. אשה שחלתה במחלת נפש, אשר ניצניה התגלו עוד בהיותה כבת 14, וילדותה ונעוריה היו קשים. בשנת 1989, במהלך שירותה הצבאי, אושפזה המערערת בבית חולים לחולי נפש ואובחנה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית. כשנה לאחר מכן אושפזה המערערת בשנית למשך חודש וחצי. בשנת 1992, בהיותה כבת 22, נישאה המערערת לאילן והרתה לו. לקראת סוף הריונה הדרדר מצבה של המערערת והיא אושפזה פעם נוספת בבית חולים פסיכיאטרי עקב ניסיון התאבדות. לאחר הלידה, ובמשך השנתיים הראשונות לחייו, טופל בנה הבכור של המערערת על ידי אמו של אילן. לאחר מכן, הוטב מצבה של המערערת והיא נטלה על עצמה את הטיפול בילד. מאז אשפוזה השלישי ועד קרות הארוע נשוא ההליך הפלילי היתה המערערת בטיפול פסיכיאטרי אצל ד"ר עמיקם טל, אשר מצא כי המערערת סובלת מהפרעות חשיבה האופייניות לסכיזופרניה. לאחר מספר שנים חפצה המערערת בילד שני. ד"ר טל התנגד להריון נוסף שכן סבר כי הדבר עלול לגרום להדרדרות במצבה הנפשי, אך המערערת לא שמעה לו. בספטמבר 1999 ילדה המערערת את בנה השני, ומהתיעוד הרפואי עולה כי לאחר הלידה חשה המערערת מאושרת ותפקדה היטב. עם זאת, בתקופה זו החלו להדרדר היחסים בין המערערת לבין בעלה אילן והמתח בין בני הזוג עלה. בשלב זה ביקש אילן להתגרש מהמערערת וכתוצאה מכך נלחצה המערערת, שחששה מנושא הגירושין, וככל הנראה גרם הדבר להחמרה במצבה הנפשי. מספר שבועות לפני הארוע גבר המתח בין בני הזוג והתנהגותה של המערערת לוותה בהתפרצויות ובדיבורים בוטים ואלימים. מאוחר יותר מסר אילן למשטרה כי המערערת איימה עליו שתגרום למאסרו ושהוא "לא יראה את הילדים חיים". מספר ימים לפני שהמערערת ביצעה את המעשה הנורא, פנה אילן למשטרה וביקש להגיש תלונה נגדה; הוא סיפר לשוטרים על התפרצויותיה של אשתו, על התנהגותה המוזרה, ועל איומיה להתאבד ולפגוע בסובבים אותה. הוא הביע את חששו כי המערערת תפגע בשני ילדיהם. השוטרים הפנו את אילן לפסיכיאטר המטפל באשתו, ד"ר טל. לאחר שפגש במערערת, הביע ד"ר טל דעתו, כי היא אינה נראית שרויה במצב פסיכוטי, הגם שאפשר שהיא מפתחת מצב כזה. אילן הזעיק את בני משפחתו ומשפחת המערערת, ואלה האחרונים הסכימו לקחת את המערערת ותינוקה לביתם, רחוק ממקום מגוריה, ושם היא שהתה שלושה ימים וחזרה לביתה. לאחר שובה לביתה, החלה המערערת שוב להתנהג באופן מוזר, וחרדתו של אילן גברה. הוא יצר קשר מספר פעמים בתכיפות עם ד"ר טל, אך זה האחרון הציע לו להתרחק מביתו ומהמערערת למספר ימים. למחרת היום, ב-16.1.00, בשעת בוקר, התקשרה המערערת לד"ר טל וביקשה להתאשפז. ד"ר טל השיב כי יברר אם יש מיטה פנויה ויודיע לה. בעודה ממתינה לבירור, התקשרה המערערת לחמותה וביקשה כי תיקח אליה את הילד כדי שהיא תוכל להתאשפז. חמותה סירבה לבקשה והמערערת הגיבה בזעם רב. המערערת התקשרה לבני משפחתה, איימה להתאבד, התקשרה לאחיותיו של אילן ואיימה לנקום בהן. הזמן נקף, והאשפוז טרם סודר. סערת רוחה של המערערת גברה והתינוק החל לבכות. המערערת ניסתה לחנוק אותו בכרית, אך משלא הצליחה השליכה אותו מבעד לחלון דירתה בקומה השלישית. התינוק נחבט בראשו ונהרג. אחריו השליכה המערערת את כלבה ותרופותיה ויצאה מהבית. המערערת נטלה סכין ממרכול קרוב, והחלה לרוץ ערומה לאורך כביש עכו-חיפה כשהסכין שלופה בידה במטרה להגיע לבנה הבכור, ששהה בבית חמותה, ולהרגו. בשלב זה נעצרה המערערת, נשלחה לבדיקה אצל פרופ' קליין בבית החולים רמב"ם, ומשם הופנתה להסתכלות באשפוז. מכאן ואילך נמשכו ההליכים.
3. בפסקי הדין המרשיעים, הן בבית המשפט המחוזי והן בבית המשפט העליון, נותחו חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו לבית המשפט בפירוט רב. בקרב המומחים הפסיכיאטרים לא היתה מחלוקת כי המערערת סובלת מהפרעות נפשיות. עם זאת, גם לאחר שבמסגרת הערעור התבקשה הכנת חוות דעת פסיכיאטרית נוספת, לא נקבע על ידי אף אחד מהמומחים הפסיכיאטרים כי, בעת שביצעה המערערת את המעשה הנורא, היתה שרויה בהתקף פסיכוטי. על פי ממצאי בית המשפט (בשתי הערכאות), נדחתה טענת המערערת כי היא פטורה מאחריות פלילית, על יסוד הסייג לאחריות בשל אי-שפיות. כן נדחתה הטענה, אותה ביקשה המערערת לתמוך בחוות דעת פסיכיאטרית מטעמה, לפיה מדובר בעבירה הקבועה בסעיף 303(א) לחוק, עבירה של המתת תינוק על ידי אימו בהיותה במצב של ערעור שיקול הדעת, כיוון שלא החלימה מהלידה.
בערעור על הכרעת הדין קבע בית משפט זה, בפסק דין מפי השופטת דורנר, כי לא הוכח, שבעת מעשה ההמתה, נתגבשה אצל המערערת הכוונה הפלילית הדרושה כיסוד נפשי בעבירת הרצח - הכוונה תחילה. לפיכך הוחלט, כאמור, להמיר את ההרשעה מרצח להריגה. בית המשפט קבע עוד כי המערערת הושפעה ממצבה הנפשי וכי מעשיה משקפים תגובה רגעית ובלתי שקולה, המגבשת - בשל הבנתה את הפסול שבהתנהגותה ושליטתה החלקית ברצונה - כוונת קטילה ספונטנית המספיקה להרשעה בהריגה, ולא החלטה להמית לאחר שיקול דעת. לאחר קביעה זו הוחזר, כאמור, עניינה של המערערת לבית המשפט קמא לגזירת הדין. בהשיתו את העונש עמד בית המשפט המחוזי על השתלשלות העובדות שהיתה כרוכה במעשה הקטלני והתייחס לחוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו בעניינה של המערערת. כן נתן בית המשפט את דעתו לנסיבותיה האישיות הקשות של המערערת וציין גם את ה"כשל המערכתי", כלשונו, שארע כאשר הפניות המוקדמות של אילן למשטרה ופניות שני בני הזוג לד"ר טל לא טופלו באופן שימנע את התרחשות הארוע הטרגי. בית המשפט קמא עמד גם על השיקולים לחומרה הקיימים בנסיבות הענין. ראשית, אופיו האכזרי של המעשה - הריגת תינוק חסר אונים בידי אמו. שנית, בית המשפט התייחס למסוכנות הנשקפת מהמערערת לאחרים, ובמיוחד לבנה הבכור. בית המשפט התייחס לאיומים שהשמיעה המערערת כחמישה שבועות לאחר הארוע, ובהם הודיעה לבעלה שתנקום בו ובמשפחתו. כן נתן בית המשפט משקל לכאבה וסבלה של המשפחה הקרובה שטרם השתקמה מהאסון שפקד אותה. בית המשפט קמא הגיע למסקנה כי העונש שגזר מאזן בצורה הראויה בין מכלול שיקולי הקולה והחומרה. כאמור, בערעור שלפנינו, מבקשת הסנגוריה שניתן משקל רב יותר להקלה הנדרשת, לטענתה, בשל המצב המיוחד של אם שהמיתה את ילדה בהיותה תחת השפעה של הפרעה נפשית, תוך שהיא מדגישה מגמת ענישה כללית הראויה במקרים כאלה, כמגמה מקלה.
4. קשה היא מלאכת גזירת הדין וקשה שבעתיים כאשר עומדים אנו אל מול התופעה המחרידה של אם הממיתה את עוללה. מעשי המתה של ילדים בידי הוריהם מזעזעים את נפשו של כל אדם, שכן הם נתפסים כמנוגדים לאינסטינקט אנושי ראשוני ובסיסי - הצורך של הורים להגן על צאצאיהם. מטעם זה גם, לא פעם, התגובה של אדם מהישוב השומע על ילד שהומת בידי אביו או אמו היא כי מדובר במעשה כה חריג, עד כי מצביע הוא על סטיה מהנורמה, המצדיקה תגובה סלחנית. אולם, הסתכלות זו היא חד ממדית ומחטיאה את תכלית ההליך העונשי. טענת הסנגוריה, לפיה, כאשר מדובר באמהות המבצעות מעשי המתה מתחייבת גישה מקלה, עשויה להיות נכונה בנסיבות מסוימות אך אין לקבלה כגישה כללית וגורפת. נראה כי התפיסה שביטאה הסנגוריה אינה מתמודדת עם רצינות ומהות התופעה של המתת ילדים בידי הוריהם (לביקורת בכיוון דומה ראו: C. A. Gardner "Note: Postpartum Depression Defense: Are Mothers Getting Away with Murder?" 24
New
Eng.
L. Rev. (1990) 953)..
5. ברקע הדברים, ובטרם נדון בעניינה של המערערת, חשוב להזכיר כי התופעה של המתת ילדים בידי הוריהם, ובמיוחד בידי אמהותיהם, אינה תופעה כה נדירה כפי שהיינו רוצים לחשוב. ילדים, ככל שהם רכים יותר בשנים, נתונים בסיכון גבוה יותר בכלל, ולמרבה הצער, גם בחיק משפחתם, אין ילדים מוגנים כפי שאפשר היה לצפות או לקוות. על פי נתונים שנאספו בישראל בשנת 2002, כשליש מהתיקים שנפתחו בגין עבירות כנגד ילדים, נפתחו בשל עבירות שבוצעו במשפחה. (ראו: השנתון הסטטיסטי "ילדים בישראל 2003" פרק 13). מחקר שנערך במשרד המשפטים האמריקאי ("Murder in the Family" Bureau of Justice Statistics, U.S. Dept. of Justice, 1994) מלמד, כי אחוז מקרי הרצח במשפחה הוא 16.2% מכלל מעשי הרצח ולמעלה מ- 20% מתוך מעשי רצח אלו היו של ילדים בידי הוריהם או הורי-הוריהם. כמו כן, מתוך המספר הכללי של מעשי רצח בהם הקרבן היה מתחת לגיל 12, ב-57% מהמקרים ההורה הוא מבצע הרצח. התופעה של מקרי רצח של ילדים בידי הוריהם מוכרת, לצערנו, גם בקרבנו. במחקרים שנערכו אודות התופעה של המתת ילדים בידי הוריהם (בשמה הלועזי: Filicide) זוהו חמישה סוגים של מקרים שתוצאתם היא המתת ילדים ואשר נבדלים זה מזה בנסיבות בהן נגרם המוות ובמניעי ההורה שהמית. (ראו: S. S. Gordan "Mothers Who Kill Their Children" 6
Buff. Women's L.J. (1998) 86; J. Ford "Note: Susan Smith and other homicidal mothers - In search of the punishment that fits the crime" 3
Cardozo
Women's L.J. (1996) 521; I. Lambie "Mothers who kill - The crime of infanticide" 24
int`l J.L. & Psychiatry (2001) 71). כל אחד מסוגי המקרים מורכב ממאפיינים שונים ועל כן ראוי להתייחסות שונה בהיבט העונשי. עם זאת, יודגש כי בין סוגי המקרים השונים של המתת ילדים אין עובר קו ברור המפריד ביניהם באופן מוחלט ובמרבית הפעמים ניתן למצוא עירוב של מאפיינים מסוגים שונים בכל מקרה. מכל מקום, הגישה הראויה היא כי בסופו של הליך, שיקולי הענישה נשקלים באופן אינדיבידואלי על רקע נסיבותיו של כל מקרה.
6. על יסוד הממצאים העובדתיים בענין שלפנינו, ניתן לקבוע כי עניינה של המערערת שונה ממקרי ההמתה הנובעים ממשבר שלאחר לידה, כפי שביקשה הסנגורית לסווג את המקרה מלכתחילה, קטגוריה של מקרים שהמחוקק ראה להפחית מעונשם בקובעו את העבירה לפי סעיף 303(א) לחוק. עניינה של המערערת גם אינו נכלל בגדר אותם מקרים בהם ראה בית המשפט להקל בעונשם של הורים אשר המיתו את ילדיהם ממניעים "אלטרואיסטים", כדי למנוע מילדם גורל אכזרי, ולגאול אותו מיסורים הצפויים לו על פי השקפת ההורה. במאמר מוסגר יצויין כי, לעתים, השקפת ההורה היא פרי הפרעה הטמונה בהורה עצמו אך מקרים מעין אלו מהווים קטגוריה נפרדת. עניינה של המערערת אינו נכלל באף אחד מהסוגים שבתי המשפט הקלו בעונש ביחס אליהם - הקלה מופלגת. המערערת פעלה בהשפעת הפרעה נפשית קשה, אך עם זאת, תוך הבנת טיב המעשה ותוצאותיו. אכן, היא ביקשה עזרה כדי להימנע מהתוצאה הקטלנית ומשלא נענתה, פעלה בהשפעת דחף ובהתקף זעם, אך לא בהתקף פסיכוטי, והיא נושאת באחריות עונשית למעשיה. אין ספק כי מצבה הנפשי של המערערת מצדיק הקלה בעונש והמחוקק אף הכיר במצב נפשי כזה כנימוק להטלת עונש מופחת, גם במקרים של רצח, וסעיף 300א(א) לחוק מבטא גישה זו.
7. השאלה שלפנינו היא, אם כן, האם בגזרו את עונש המאסר לתקופה של 10 שנים, אכן נתן בית המשפט קמא ביטוי הולם לאיזון הנדרש בין כל שיקולי הענישה. לאחר בחינת כל השיקולים שפירט בית המשפט קמא, באתי לכלל מסקנה כי נעשה אמנם האיזון הראוי. הנימוק המרכזי לקולה הוא כמובן, ההפרעה הנפשית המוקדמת ממנה סובלת המערערת ופניותיה לקבל סיוע מצד הרופא המטפל בה, פניות שלא נענו בעוד מועד. זהו, איפוא, אותו "כשל מערכתי" שבית המשפט המחוזי עמד עליו. מנגד, קשה שלא לתת משקל לכך שהמערערת פעלה, גם במצבה הנפשי הקשה, מתוך חמת זעם שהופנתה כלפי אילן בעלה ובהשפעת דחפים של נקם עקב רצונו להתגרש. רגשות נקם כלפי בן זוג אשר מופנים כלפי הילד המשותף הינם תופעה מוכרת בין מקרי ההמתות בידי הורים ובענין שלפנינו, הכל נעשה, כמובן, תחת אותה הפרעה נפשית שהשפיעה על המערערת. ד"ר בן אפרים מתאר בחוות דעתו את מצבה של המערערת בעת ביצוע ההריגה:
"ברגעים אלו חשה הנבדקת שני רגשות חזקים. הנבדקת חשה אין אונים קשה כאשר היא אמורה ללכת לאשפוז ותינוקה ימסר ללשכת רווחה, ואולי זה תחילת תהליך אובדן הילדים כמו שאילן ומשפחתו איימו עליה, וכתוצאה מאין אונים זה חשה זעם רב על אילן. תוך כדי רגשות אלו מצלצלת הנבדקת למשפחת הבעל, מטיחה בהם האשמות ומאיימת שתנקום בהם. אז עלה במוחה רעיון הריגת בנה וזאת כדי לנקום בבעלה ובמשפחתו. הנבדקת פנתה מיד לביצוע המעשה וללא כל היסוס הלכה לחדר שינה, הביאה את הכרית, ניסתה לחנוק את התינוק ולאחר מכן השליכה אותו מהחלון".
כאמור, תופעה זו, שבה הורים ממיתים את ילדיהם בעקבות סכסוך עם בני זוגם, הינה תופעה מוכרת:
"In some cases, the child's murder was caused by a mother's displaced aggression against a spouse or intimate partner. These may be deliberate acts of anger against the partner but they are ultimately physical acts against the child. The stimulus to kill is revenge and in order to injure the spouse or partner". (S. S. Gordan "Mothers Who Kill Their Children" 6
Buff. Women's L.J. (1998) 86, 94).
על אף שנסיבותיו של כל מקרה נבחנות באופן נפרד ופרטני הרי שלתופעה האמורה קיימים מאפיינים משותפים:
"[Spouse revenge filicde] describes children who are murdered in order to retaliate against perceived wrongdoing of a spouse. Multiple victims (i.e. other children) may occur in this group, which is characterized by severe personality disorder, chaotic marital relationships, and a history of previously self-injury. These individuals are considered unstable and murder their children in a premeditated manner designed to manipulate and cause suffering to their partners/spouses" (I. Lambie "Mothers who kill - The crime of infanticide" 24
int`l J.L. & Psychiatry (2001) 71, 77).
במאפיינים אלו, ככל שהם מתקיימים במקרה הספציפי, יש צורך להתחשב בעת גזירת העונש.
8. בפסק דינה ציינה השופטת דורנר (בפיסקה 11) כי לא יהיה זה נכון לתת להסבריה של המערערת למעשיה, בדברים שאמרה במשטרה, בדבר רצונה לנקום בבעלה, משקל של ממש ואמירות אלו אינן מלמדות על גיבוש כוונת הקטילה, שהיא יסוד הנדרש להרשעה ברצח. ואמנם, בשלב הכרעת הדין סברנו כי אין ללמוד מאמירותיה של המערערת, על רצונה לנקום בבעלה, כי מדובר בגיבוש כוונה תחילה מתוך החלטה להרוג. לצורך זה גם לא ייחסנו משקל לדבריה של המערערת, כחמישה שבועות לאחר המעשה, עת התקשרה לבעלה וביקשה לדבר עם בנה הבכור, וכשסירב אילן ליתן לה מבוקשה, אמרה לו: "הפחדתי אותך למוות, וזה רק ההתחלה אדוני. אני אמרתי שאני אנקום בך ובכל המשפחה שלך אחד אחד". עם זאת, לענין העונש יש להשקיף על איומיה והתבטאויותיה של המערערת באופן שונה. אין ספק שרצונו של בעלה להתגרש ממנה פגע ברגשותיה של המערערת ועורר בה זעם ורצון נקם. על רקע הפרעתה הנפשית, החלישו רגשות נקם אלה את מנגנוני השליטה שלה בדחפיה, אף כי על פי חוות הדעת הפסיכיאטרית לא היתה במצב של חוסר יכולת להבין את הפסול שבמעשיה או חוסר יכולת למנוע את המעשה. על רקע זה ביצעה המערערת את המעשה הנורא חרף העובדה כי היא הבינה את הפסול בהתנהגותה ולענין זה יש, כאמור, השפעה על שיקולי הענישה הרלוונטיים.
זאת ועוד. בית המשפט המחוזי קבע, על רקע הנתונים שהובאו בפניו, שהעונש צריך להביא בחשבון כי מהמערערת נשקפת גם כיום מסוכנות לבני משפחתה. הסנגורית המלומדת טענה בפנינו כי מסוכנותו של העבריין אינה שיקול משיקולי הענישה, אך אין לקבל טענה זו כפשוטה. אכן, העונש צריך לשקף יחס הולם בין חומרת העבירה, חומרת המעשה ואשמו של הנאשם, לבין התוצאה העונשית. על העונש ליתן ביטוי לחומרת הפגיעה בערך החברתי המוגן שיש בעבירה. בענין שלפנינו הערך המוגן שנפגע קשות הינו חיי ילד רך וחסר אונים שנקטלו באכזריות רבה. ענין זה כשלעצמו מצדיק עונש שיתן ביטוי לסלידתה ורתיעתה של החברה מהמעשה; לכך יש להוסיף כי על העונש גם ליתן ביטוי לצורך להגן על הציבור, או על קורבנות פוטנציאליים של העבריין על ידי הרחקתו של העבריין מהציבור בשל מסוכנותו. לפיכך, חשש מפני מסוכנותו או מועדותו של עבריין, אינו שיקול פסול בין יתר שיקולי הענישה. (ראו: דין וחשבון הוועדה לבחינת דרכי ההבנייה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין (תשנ"ח), בעמוד 11).